השנה-1951… המקום 770 איסטרן פארקווי בית מדרש חב"ד ליובאוויטש
ביום העשירי לחודש שבט העברי, חבורה קטנה של חסידים התגודדה יחד באמצע החורף, ממתינה בדאגה לשמוע את המילים הראשונות מהרבי החדש שלהם.
התכנסות צנועה זו ייצגה את השריד הדל של שושלת החסידות המפוארת פעם המכונה חב"ד-ליובאוויטש, שבעבר מנתה מאות אלפים, עם מרכזים ומאחזים פעילים ברוב מזרח אירופה.
רבים מהנוכחים איבדו חלק גדול ממשפחותיהם לטיהורים סטליניסטים, או במהלך המלחמה, בעוד שאחרים העזו מעבר לאוקיאנוס האטלנטי מוקדם יותר והחלו להיטמע בתרבות האמריקאית שמסביבה בדרגות שונות. ובכל זאת, כאן כולם היו, ממתינים ותוהים – מה יהיה עליהם ואורח חייהם בארץ החדשה הזו? מה יהיו הציוני חיים שלהם לעתיד?
חלפה שנה בדיוק מאז נפטר האדמו"ר השישי מליובאוויטש, הרב יוסף יצחק שניאורסון, ויצר ואקום מנהיגותי בקהילה הדוקה והסגורה הזו של חוקרים ומיסטיקנים אדוקים, יהודים פשוטים וניצולים. במהלך תקופת הביניים, עתידה של התנועה לא היה בטוח, מכיוון שהרבי החדש דחה בעקביות את כל ההזמנות להיכנס לתפקיד.
התרחשו ויכוחים והתלבטויות רבות. מי יוביל אותם? לאן יפנו לנחמה, כוח והדרכה בחיים ותורה?
כששאלות אלו עולות באוויר, יחד עם טראומות החיים תחת המשטר הסובייטי ועקבות המלחמה, קל לדמיין את הקבוצה הקטנה הזו של מהגרים דוברי יידיש מרגישה מבולבלת מאוד.
בתוך הכאוס הזה, הרבי גילה סדר נסתר. כשהוא מרים בדיוק את מקום בו חמיו, הרבי השישי, הפסיק, החל האדמו"ר החדש את מאמר הפתיחה במילים הידועות משיר השירים, באתי לגני אחותי כלה(שיר השירים).
אלה היו אותן מילות פתיחה שצוטטו על ידי ר 'יוסף יצחק בשיחו הסופי, שהסתכמו בצוואה אחרונה ומעין עדות עבור חסידיו, שפורסמו בדיוק שנה קודם לכן. מעשה עדין זה של חיבור רוחני – השחלת המחט האמתי מרבי אחד למשנהו – היה כה חשוב עבור הרבי, עד שבארבעת העשורים הבאים הרבי ימשיך לבחון ולחשוף היבטים עמוקים וגבוהים יותר במאמרו של רבי יוסף יצחק .
בסופו של דבר, שני האדמו"רים פירשו את פסוקו של באתי לגני בצורה יצירתית ומעוררת השראה : למרות כל חוסר הוודאות המתפרץ והכאוס ההרסני שקודד את העברועדיין מגדיר את התקופות במובנים רבים, העולם אינו אכזרי וחסר משמעות. העולם הוא הגן של האמנות, היצירה המשובחת ביותר שלו והמגורים שנבחרו בו.
ההכרה בחיים של אמת זו תלויה במידה רבה באיך שאדם רואה ומבין את העולם סביבם ובתוכם.
כשאתה מסתכל על העולם אל תוך נשמתך, אתה רואה שממה או ארץ פלא, מדבר או נווה מדבר?
על פי חסידות (הפילוסופיה החסידית), לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להגדיר ולהשפיע על החוויה שלנו על בסיס התפיסה שלנו. ביודע זאת עם כל סיב היותו, הרבי פיתח בקפדנות וביטא בעקביות את מה שהייתי מכנה הטיה חיובית עמוקה לחיים, לתורה ולאנשים, מה שהוביל אותו לחפש ולמצוא את המהות הטהורה והחיובית בקרב כולם והכל.
תמיד לראות את המקדש מתחת לחורבות, לחפש באופן פעיל את ההיבט או ההזדמנות החיובית בכל סיטואציה נתונה, תוך אמונה עמוקה בטובתו האולטימטיבית של האלוקים ובנוכחותו האימננטית, לחיות עם מטרה, אחריות ומשמעות – תכונות אלה מספקות את הבסיס הפסיכו-רוחני של התיאוריה הרדיקלית של הרבי ותרגול החיים הגאוניים.
טיפוח תודעה זו הייתה דרכו לטפל בגן, תוך כדי עזרה לכל אחד מאיתנו להיות גננים טובים יותר, קדושים ומאושרים יותר בעצמנו.
בפשטות רבה, הטיה פוזיטיבית זו, שהיא המפתח לפתיחת הגן הסודי של האלוקים, הפכה לאבן יסוד בתורתו של הרבי בארבעת העשורים הבאים, ובאה לידי ביטוי בדרכים רבות ושונות.
איזה עולם נפלא
במאמר ידוע שנמסר עשרים ושניים שנים לאחר מכן, ב- 10 שבט תשל"ב (1972), הסביר תוך התייחסות לדיסוננס הקוגניטיבי האפשרי שאפשר לחוות כשמשווים את טענה הזו, כי העולם הוא הגן של אלוקים, לעולם שאנו חיים בו. הרבי הסביר:
כאשר אנו מסתכלים בעיניים גופניות אנו רואים רק את ההיבטים הפיזיים בכל מה שאנו רואים ואנו תוהים באופן טבעי: מה קורה עם העולם? המצב מתדרדר בהתמדה – מדור לדור ואפילו משנה לשנה. הטוב אינו שורר, התנאים אינם משתפרים, ערכים קדושים ורוחניים אינם שולטים.
מחשבות כאלה מובילות בקלות למסקנה שהעולם הזה אינו אלא ג'ונגל הנשלט על ידי בהמות אנוכיות, ושהוא בהחלט אפילו לא דומה לרחוק לגן שמניב פרי אדיב ….
מחשבות כאלה מובילות גם לדכאון ולייאוש. איך נקווה להשפיע ולשנות את העולם לטובה אם המצב מתדרדר בעקביות?
צורת המחשבות שלנו משפיעה באופן ישיר על צבע הרגשות שלנו, על טון הדיבור ואפילו על יעילות פעולותינו. מחשבות מסוימות נוטות יותר להוביל אותנו למסלולי דרך כהים והרסניים, בעוד למחשבות אחרות יש את הכוח לעורר אותנו ולחזק אותנו במרדף אחר מטרתנו בחיים.
לכן: עלינו לדעת שהעולם … הוא גן!
לא סתם תחום [תועלתני] שמניב תבואה [הנחוצה בכדי להתקיים], אלא גן שופע המניב פירות יקרים [המספקים צבע, ארומה, טעם, יופי והנאה]. יתר על כן, העולם הזה הוא לא רק הגן של איזה מישהו; זה הגן של השם! כפי שנאמר בפסוק, באתי לגן שלי. [ על פי טובתו האינסופי של הבורא.]
מנקודת מבט זו אנו יכולים לראות את העולם אחרת; אנו מתחילים לשים לב לדברים שאולי פספסנו במבט ראשון. כאשר אנו מבינים כי באחריותנו לחפש ללא הרף [אחר הקב"ה ולמען הטוב], אנו משתדלים להביט סביבנו ולתפוס את מה שנמצא מתחת לקליפה, הפרי שנמצא תחת הקליפה. יתר על כן, למרות כל הראיות להיפך: אנו בטוחים שנחשוף בהצלחה את הגן הטמון ביצירה, מכיוון שהתורה אומרת לנו שהיא אכן שם ומחכה להתגלות … בידיעה שאוצר יקר ממתין לגילוי, אנו ממוקדים במשימה שלנו ואיננו מאפשרים לעצמנו לעבור על ידה עם מאמצים לדברים אחרים … עלינו לדעת שאנו מאכלסים עולם נפלא. ובאמצעות התבוננות באמור לעיל, אנו עשויים לחיות את החיים … בטוחים בידיעה שנמצא את פירות הגן של השם.
קל לך לומר
ללא קשר לכמה שהם מכוונים היטב, הצהרות כאלה משאירות לעיתים קרובות תחושה כאילו האדם מעולם לא חווה סבל אמיתי. עם זאת, נזכיר כי הרבי חי גלים של פרעות, מגיפת של "טיפוס", משבר פליטים, שדות ההרג של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית, עליית הקומוניזם, הגלות הכפויה של אביו שבסופו הלך לעולמו בזמן שהותו בגלות, מלחמת העולם השנייה וחוסר ילדים ביולוגים(שהרי כל חסידיו הם ילדיו).
בנוסף, כרבי, ואף לפני כן- חייו הוקדשו לספוג ולשאת את כאבם של מאות אלפי אנשים שהגיעו אליו לריפוי, עצה, ברכה, תמיכה, אהבה, קבלה, עזרה, ואפילו בשביל סיבה לחיות. באופן דומה, רבי יוסף יצחק, שהציג לראשונה את הרעיון שהעולם כפי שאנחנו מכירים הוא בעצם הגן של השם,בעצמו חי חיים של כאב וסבל בלתי נתפס, אישיים והיסטוריים כאחד.אחרי הכל, הרבי יוסף יצחק נכלא, עונה, הוגלה ונידון למוות על ידי הסובייטים, שרד את הפצצת השטיח של ורשה בראשית מלחמת העולם השנייה, סבל מטרשת נפוצה, איבד בת וחתן במחנה ההשמדה טרבלינקה , היה עד שחברי תנועתו מתדלדלים באופן דרסטי בגלל הקומוניזם והשואה, וראה את ההתבוללות הנרחבת של יהודי אמריקה עם בואו.
במילים של הרבי עצמו: כל האמור לעיל הם השקפותיו של אדם שראה סבל, שעבר סבל בלתי ניתן לתיאור, הן לפני שהגיע לחופי אמריקה … ובכל זאת, כפי שהצביע הרבי בשנת 1972, הוא עדיין הצליח לראות את הגן של השם מתחת לכל חורבן האדם וחילולו.
האדמו"רים חיו את הפרוקסיזמות האלימות של עולם שהשתגע והיו עדים מקרוב ל"מתורבת ביותר מבין העמים ", כשהוא הפך כמעט בן לילה למכונות ההרג האכזריות ביותר. הם סבלו לצד מיליוני אחיהם, הם הביטו בשבירת לב כשהיהודות באירופה נהרסה, בזמן שהעולם "המפותח" וה"נאור "עמד בשקט ותהה מה לעשות ב"שאלה היהודית".
לגיבורים הללו הייתה כל זכות להיות ציניים כלפי העולם והמצב האנושי ולאבד אמונה בהתקדמות ההיסטוריה והאנושות. ובכל זאת, למרות כל מה שעברו, שני האדמו"רים שמרו על יציבותם של הוראה בסיסית זו לאורך כל תקופת הנהגתם:
"העולם הוא מטבעו טוב, מעוצב בכוונה, ולא רק זה, אלא גם יפה. המציאות עצמה היא יצירה אמיתית של אמנות קדושה! "
שניהם, בדרכם שלהם, התחייבו עםכל סיב מיישותם לריפוי רוחם השבורה של עם חבוט, ועזרו לבנות מחדש ולחדש את אמונם בא-ל, בעולמו ויצירותיו, יום אחד בכל פעם, ומעשה טוב אחד בכל פעם. בכל פעם. שוב ושוב, לא משנה מה הם התמודדו בחיים, הם הצהירו בקול רם וברור: העולם הזה הוא גן! האחזקה בה נותרה בטיפולנו. לא משנה כמה בעבר זרעו המפלצות הקולקטיביות והטעויות האישיות שלנו, אנו כל אחד, במהותנו, מסוגלים לגלות את ניצוצות האור הקדושים שנמצאים מפוזרים מתחת לפני השטח של עולם מרוסק.
לשם כך עלינו כל אחד לדאוג להתאים את התפיסה שלנו. לעולם לא לאבד את היופי הבתולי של החיים, ולא לשכוח מי היד שעיצבה את עיצובו!
זו עבודתנו הגאולתית כגננים נאמנים, שלשמה הרבי מעולם לא הפסיק להכין אותנו: לראות תמיד טוב בעולם, לראות תמיד את הקב"ה בעולם, ולהתייחס לגן שלו.
הצהרת המשימה הרוחנית הבסיסית הזו, המלאה בחוצפה ובתקווה קדושה, עלתה לחזית התודעה היהודית כשהיה נחוץ ביותר, עולה כמו עוף החול מהאפר השוחק של שנאה, פחד ורצח עם כדי לעורר צבא של מאירי דמיון.
זו הייתה דרכו של הרבי – לגרש את החושך באמצעות האור.
סיכום: עולמני הפיזי הוא גן של הקב"ה אשר סומך עלינו שנתפחו ונפתחו.הכח והכלים לעשות זאת תלוים בהשקפתנו על המציאות.
הדברים נובעים מנפש יפה, ונוגעים בנפש פנימה.
ריגשת!