רבנו משה בן מימון
כידוע,הרמב"ם היה מגדולי האומה,בין חיבוריו המפורסמים"היד החזקה" ,ספר הלכות מקיף ויחדני,"מורה הנבוכים" ועוד.
הוא שימש כרופא בחצר השולטן במצרים.
הרבי מליובאוויטש החזיר עטרה ליושנה בתיקונו לימוד יומי בספרי הרמב"ם~משנה תורה וספר המצוות.
הצפייה כחלק מעיקרי הדת
הרמב"ם מונה כאחד מהי"ג עיקרים להאמין בביאת המשיח. ולמרות ששאר העיקרים הם דעות ואמונות ואינם דברים התלויים ברגש הלב בעיקר זה – האמונה בביאת המשיח, כותב הרמב"ם:
וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו. |
||
| – משנה תורה הלכות מלכים פרק יא הלכה א. | ||
בין פרשני הרמב"ם קיימים כמה אופנים לבאר את חיוב הצפייה כפי שמופיעה ברמב"ם כחלק מיסוד בדת. יש המבארים שאין הכוונה לצפייה ברגש הלב ממש אלא ידיעה שלא נקצב זמן וביכולתו לבא בכל רגע (וכלשונו בפירוש המשניות 'ואל יחשוב שיתאחר') והוא לפי שמשלא נקצב זמן לביאתו בהכרח שביאתו ראויה בן בזמן קרוב והן בזמן רחוק.ומקורו מדברי הגמרא:"תפח רוחן של מחשבי קיצין", לפי שחשבונות אלו מקציבים זמן לביאתו ושוב אינו מאמין שיבוא קודם לזמן זה.ויש המוסיפים על כך שהצפייה תוכנה בטחון בה' שיבוא ברגע זה. ויש שמפרשים שהחיוב הוא רגש הלב ממש – ולפי דבריהם יש מפרשים את גדר החיוב שהוא כהוכחה לאמונה, שאם הוא באמת מאמין בגאולה ובפרטיה ודאי שיחכה לה. ויש שרוצים לפרש שחיוב הצפייה הוא החיוב להתבונן וללמוד אודות פרטי הגאולה ומעלותיה.
הרמב"ם הינו הסמכות ההלכתית היחידה בנושא משיח ובסיום חיבורו(מובא להלן)פוסק הלכות ברורות אודות ביאתו.
הרבי מליובאוויטש עורר ללמוד סוגיות על הגאולה והמשיח מתוך מקורתנו ובכך לקרב,ראשית כול לשכלנו וממילא גם לליבנו את נושא הגאולה.
הלכות מלכים ומלחמות פרק יא
א המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה.
ב וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו–לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים . . . אם יהיה נידחך, בקצה השמיים–משם, יקבצך ה' אלוהיך, ומשם, ייקחך. והביאך ה' אלוהיך . . ." (דברים ל,ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
ג אף בפרשת בלעם נאמר, ושם ניבא בשני המשיחים–במשיח הראשון שהוא דויד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שמושיע את ישראל מיד בני עשיו.
ד ושם הוא אומר "אראנו ולא עתה" (במדבר כד,יז), זה דויד; "אשורנו ולא קרוב" (שם), זה המלך המשיח. "דרך כוכב מיעקוב" (שם), זה דויד; "וקם שבט מישראל" (שם), זה המלך המשיח. "ומחץ פאתי מואב" (שם)–זה דויד, וכן הוא אומר "ויך את מואב, וימדדם בחבל" (שמואל ב ח,ב). "וקרקר כל בני שת" (במדבר כד,יז)–זה המלך המשיח, שנאמר בו "ומושלו מים עד ים" (זכריה ט,י). "והיה אדום ירשה" (במדבר כד,יח)–לדויד, שנאמר "ותהי אדום לדויד, לעבדים" (ראה שמואל ב ח,ו; וראה שמואל ב ח,יד). "והיה ירשה שעיר–אויביו" (במדבר כד,יח)–זה המלך המשיח, שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א,כא).
ה [ב] אף בערי מקלט הוא אומר "כי ירחיב ה' אלוהיך, את גבולך . . . ויספת לך עוד שלוש ערים, על השלוש האלה" (ראה דברים יב,כ; דברים יט,ח-ט); ומעולם לא היה דבר זה, ולא ציווה הקדוש ברוך הוא לתוהו. אבל בדברי הנביאים, אין הדבר צריך ראיה, שכל הספרים מלאים מדבר זה.
ו [ג] אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים; אין הדבר כן–שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת.
ז ועיקר הדברים, ככה הן: שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם, ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן, ולא גורעין מהן; וכל המוסיף או גורע, או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן–הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס.
ח [ד] ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'–הרי זה בחזקת שהוא משיח: אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל–הרי זה משיח בוודאי.
ט ואם לא הצליח עד כה, או נהרג–בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן–עד עת קץ: כי עוד, למועד" (ראה דנייאל יא,לה).
י אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין–כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון–ונכשלו" (דנייאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
יא אבל מחשבות בורא עולם–אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו–אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
יב כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה–אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
יג וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא–מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
הִלְכּוֹת מְלָכִים וּמִלְחָמוֹת פֵּרֶק יב
א אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, יִבָּטֵל דָּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית; אֵלָא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ הוֹלֵךְ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמָר בִּישַׁעְיָה "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא,ו), מָשָׁל וְחִידָה. עִנְיַן הַדָּבָר–שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי הָעוֹלָם, הַמְּשׁוּלִים בִּזְאֵב וְנָמֵר: שֶׁנֶּאֱמָר "זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם–נָמֵר שֹׁקֵד עַל-עָרֵיהֶם" (ירמיהו ה,ו). וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת, וְלֹא יִגְזֹלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ, אֵלָא יֹאכְלוּ דָּבָר הַמֻּתָּר בְּנַחַת כְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמָר "וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן" (ישעיהו יא,ז; ישעיהו סה,כה).
ב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִין בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ, מְשָׁלִים הֶם; וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכֹּל לְאֵיזֶה דָּבָר הָיוּ מָשָׁל, וּמַה עִנְיָן רָמוּז בָּהֶן. [ב] אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֵלָא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבָד.
ג יֵרָאֶה מִפְּשׁוּטָן שֶׁלְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, שֶׁבִּתְחִלַּת יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ תִּהְיֶה מִלְחֶמֶת גוֹג וּמָגוֹג; וְשֶׁקֹּדֶם מִלְחֶמֶת גוֹג וּמָגוֹג, יַעֲמֹד נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל לְיַשַּׁר יִשְׂרָאֵל וּלְהָכִין לִבָּם: שֶׁנֶּאֱמָר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג,כג). וְאֵינוּ בָּא לֹא לְטַמֵּא הַטָּהוֹר, וְלֹא לְטַהַר הַטָּמֵא, וְלֹא לִפְסֹל אֲנָשִׁים שְׁהֶם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, וְלֹא לְהַכְשִׁיר מִי שֶׁהֻחְזְקוּ פְּסוּלִין; אֵלָא לָשׂוּם שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר "וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים" (מלאכי ג,כד).
ד וְיֵשׁ מִן הַחֲכָמִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם בִּיאַת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא אֵלִיָּהוּ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן–לֹא יֵדַע אָדָם הֵיאַךְ יִהְיוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ: שֶׁדְּבָרִים סְתוּמִים הֶן אֵצֶל הַנְּבִיאִים. גַּם הַחֲכָמִים אֵין לָהֶם קַבָּלָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֵלָא לְפִי הֶכְרַע הַפְּסוּקִים; וּלְפִיכָּךְ יֵשׁ לָהֶם מַחְלֹקֶת בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְעַל כָּל פָּנִים, אֵין סִדּוּר הֲוִיַּת דְּבָרִים אֵלּוּ וְלֹא דִּקְדּוּקָן, עִיקָר בַּדָּת.
ה וּלְעוֹלָם לֹא יִתְעַסַּק אָדָם בְּדִבְרֵי הַהַגָּדוֹת, וְלֹא יַאֲרִיךְ בְּדִבְרֵי מִדְרָשׁוֹת הָאֲמוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן; וְלֹא יְשִׂימֵם עִיקָר–שְׁאֵינָן מְבִיאִין לֹא לִידֵי אַהֲבָה, וְלֹא לִידֵי יִרְאָה. וְכֵן לֹא יְחַשַּׁב הַקִּצִּין; אָמְרוּ חֲכָמִים, תָּפוּחַ דַּעְתָּן שֶׁלִּמְחַשְּׁבֵי קִצִּין. אֵלָא יְחַכֶּה וְיַאֲמִין בִּכְלַל הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ו [ג] בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כְּשֶׁתִּתְיַשַּׁב מַלְכוּתוֹ וְיִתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל, יִתְיַחֲסוּ כֻּלָּם עַל פִּיו בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמָר "וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר . . ." (מלאכי ג,ג). וּבְנֵי לֵוִי מְטַהֵר תְּחִלָּה, וְאוֹמֵר זֶה מְיֻחָס כּוֹהֵן וְזֶה מְיֻחָס לֵוִי, וְדוֹחֶה אֶת שְׁאֵינָן מְיֻחֲסִין לְיִשְׂרָאֵל: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם . . . עַד עֲמֹד כֹּהֵן, לְאוּרִים וּלְתֻמִּים" (עזרא ב,סג). הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁבְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִתְיַחֲסִין הַמֻּחְזָקִין, וּמוֹדִיעִין הַמְּיֻחָס. וְאֵינוּ מְיַחֵס יִשְׂרָאֵל אֵלָא לְשִׁבְטֵיהֶם, שֶׁמּוֹדִיעַ שֶׁזֶּה מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי וְזֶה מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי. אֲבָל אֵינוּ אוֹמֵר עַל שְׁהֶן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, זֶה מַמְזֵר וְזֶה עֶבֶד–שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה, נִטְמְעָה.
ז [ד] לֹא נִתְאַוּוּ הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ–לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדוּ בַּגּוֹיִים, וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים, וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ: אֵלָא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכּוֹת תְּשׁוּבָה.
ח [ה] וּבְאוֹתוֹ הַזְּמָן, לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה וְלֹא קִנְאָה וְתַחְרוּת–שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה, וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֲסָק כָּל הָעוֹלָם, אֵלָא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבָד. וּלְפִיכָּךְ יִהְיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים, וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים הָעֲמוּקִים; וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כּוֹחַ הָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים"
